..תקראו שוב את הפסקה, לאט לאט, לא למהר ובלי תנועות חדות, זה לא צחוק, אני יודע. זה יותר מדע בדיוני ממאטריקס ויותר קשה להבין ממאטריקס שתיים. אז אחרי שגם אני מצמצתי פעמיים וכמעט נחנקתי עם הקפה, שאלתי את השותף שלי לדירה, שגיחך לעצמו על הספה, אם זה מצב נורמלי. הוא אמר שלא, כי זה הרבה יותר ממה שהיה בשנים שעברו, אבל עודף יש תמיד, בטח, מה, לא אצל כולם ככה?
ואז התחיל כאן הרעש הציבורי במדינת הגמדים, וכולם נורא נורא כועסים על שר האוצר השקרן, הרמאי והאכזר, שרימה אותם בתחזיות ובגללו לא נתנו יותר כסף בתכנון התקציב של 2004 למערכת הבריאות בכלל ולרפואת הנפש בפרט, ולפיתוח הסביבתי ולי ולאשתי, ותוכנית הבוקר הכי פופולארית כאן הריצה קמפיין בן שבוע בו התבקשו הצופים הנאמנים לשלוח פקסים ואימיילים לאולפן ולהמחיש לשר האוצר במינוחים פרקטיים לאן הוא יכול לדחוף את העודף שלו.
אז הפעם לא צריך מנטרות ומדיטציות כדי לחוש בהבדל, אבל בכל זאת, הרשו לי להציף ולהאיר איזו נקודה קטנה שייתכן וחמקה מעיניכם בעצם הסיטואציה הפנטזיונרית הזו.
בואו ננסה לדמיין את המסלול הווירטואלי של הודעה דומה לזו אצלנו, שלב אחר שלב.
בואו נצא מנקודת הנחה לוגית פרדוכסלית ולפיה איכשהו, אצבע אלוהים, עוד ידו נטויה וגו', מסתיימת לה ישיבת וועדת הסיכום התקציבי של השנה שחלפה לה, ושמה למטה, מתחת לקו הסיכום האחרון, איפה שתמיד יש מספרים אדומים עם מינוס, יש משהו שחור כזה, לא במקום כזה. עודף.
ואז, בואו נדמיין את אותו הנייר בדיוק יוצא מהחדר ומתגלגל לו במסדרונות הממשלה במסלול אזוטרי שכזה, בין תמונות של רבין ובגין ואריק, מתחת לדגלים ועציצי פלסטיק ירוקים, במורד מדרגות ומתחת לשולחנותיהן וחצאיותיהן של מזכירות ישישות, בינות לגלגלי עגלות התה, ומוצא את דרכו בסופו של עניין לפיו של שר האוצר ולמסיבת עיתונאים (ע"ע ציבור), וזאת מבלי שאף אחד ישים עליו יד בדרך, ישנה אותו, ינתב אותו, ו/או ינכס אותו.
מצחיק, נכון? מצחיק כמה שזה נראה לאוסטרלים (ואולי גם לאזרחים במדינות אחרות בעולם, מי יודע) הגיוני לגמרי ונורמלי לחלוטין שמישהו בממשלה שלהם יטרח להודיע להם שנשאר כסף למשהו.
ממש כאילו הממשלה נתונה לפיקוח האזרח והציבור. ממש כאילו היא שם כדי לשרת את האזרח, כמו בנק כזה, שמכניסים אליו כסף ומקבלים בחזרה בכל מיני צורות יצירתיות, מבלי לדאוג שמישהו עושה איתו משהו לא תקין או לא חכם או, רחמנא ליצלן, לא חוקי. מצחיק.
מה, לא?

ועוד דבר אחד קטן – פאולין הנסון, הג'ינג'ית ההיא מהפעם שעברה, זוכרים? אז זאתי זכתה בערעור ויצאה מהכלא אחרי אחד עשר שבועות – בית המשפט לערעורים קבע שמקרה התביעה לקה בחסך רציני, ושאין שום הוכחה שהגברת ושותפה ידעו על החוק ו/או התכוונו להונות מישהו, ופסק הדין בוטל. (או, בעברית, ועכשיו רק הספרדים, "ה.ו.א.  ז.כ.א.י.!.!.!")
והפרשנים הפוליטיים אומרים שהשופטים בפסק הדין המקורי הושפעו יתר על המידה מן ההד הציבורי שאפף את פאולין (הגזענית, כזכור), וש"אומה אחת", מפלגתה, תקום ותעלה כ"עוף החול מן הרמץ והאפר ".
ואני אומר שצדק זה צדק ואני לא מתווכח, וייאמר לזכותה של הגברת שאיך שהודיעו לגברת על עצם העבירה היא החזירה את כל הכסף מיד, אבל עדיין יפה לראות כמה שאפילו החשד בעברה כזו הספיק כדי להכניס פוליטיקאי לכלא, ועדיין הלוואי עלינו.

מן הקל אל הכבד....

1. שני גברים שהואשמו בבריחה ממתקן עיכוב המהגרים הבלתי חוקיים שבוומרה זוכו בבית המשפט לאחר שהוכח שהתנאים במתקן ירודים ברמה כזו שהופכת את העיכוב בין גדרותיו לבלתי חוקי. זה לא אומר שהם לא יגורשו מאוסטרליה, אבל זה אומר שהם לא ישבו בכלא לפני זה. (ואני, כשקראתי את זה, ניסיתי לדמיין בעיני רוחי פועל תאילנדי או רומני לא חוקי לפני גירוש שמישהו נותן לו זכות דיבור בכלל, לא כל שכן הזדמנות לייצג את עצמו בבית המשפט. לא הצלחתי. אחר כך ניסיתי לדמיין איך ייראה פועל כזה אם ינסה לברוח ממתקן האחזקה. התמונה שעלתה לי בראש הייתה די דומה לאותם שחקני רגבי אחרי אליפות העולם).
מה זה בדיוק תנאים ירודים לא סיפרו לציבור, אבל איך שהוא אני מנחש שהקריטריונים קצת שונים מאלה הנהוגים במתקני הכליאה במחוזותינו (ולמי שלא קרא עדיין, אני ממליץ בחום לקרוא את ספרו של מפקד כלא רמלה לשעבר, שאפרסם את שמו כשאזכר בו, כדי להבין איך מתנהגים אצלנו לאסירים, אבל זה בסדר, אנחנו לא לבד בעולם מהבחינה הזו, ע"ע גווטנאמה ביי בארה"ב של אמריקה).

2. מנהיגי ארגון המורים במערב אוסטרליה שבתו במחאה על אי-שיפור תנאי ההעסקה שלהם. נשמע מוכר ולא מיוחד בכלל, נכון? מה שמיוחד כאן בכל זאת הוא שהשביתה הזו, בת יום אחד בסך הכול, היא הראשונה מזה עשור, ולוותה במצעד של חמשת אלפים מורים אל בית הפרלמנט והפגנה גדולה על מדשאותיו, או בעברית – שביתה זה צעד דרסטי, לא דגל שמנפנפים בו בכל פעם שמשהו לא מוצא חן, ובטח לא על חשבון תלמידים, ואם אתם כבר שובתים, זה לא בשביל ללכת לים, אלא בשביל להרים את הטוסיק מהספה ולהתאמץ כדי להשמיע את דעתכם. זה מה שהופך את השביתה מכלי ציני וחסר שיניים (זאב, זאב, שועל, שועל, זאב, זאב...) לכלי יעיל.

3. והשוס הגדול מכולם – נכון שלכל אחד מכם (או לפחות למישהו שהוא מכיר) קרה פעם שקיבל לביתו דו"ח מהירות בצירוף תמונה? ונכון שבחלק מן המקרים, לפחות, שברתם את הראש איך זה שהפורד קורטינה שבעים וארבע שלכם צולמה על מאה ארבעים כשאתם לא מצליחים להגיע איתה אפילו לתשעים, גם בירידה וגם עם הרוח בגב? אז כשזה קרה לאיזו גברת אחת ממלבורן, וויקטוריה, היא לא וויתרה, לקחה עורך דין וזוכתה, ולא זאת בלבד שזוכתה, אלא שבעקבות המקרה שלה הורה שר התחבורה, מר ג'ון אנדרסון, להפסיק את השימוש בכל המצלמות באופן מיידי, לבטל את כל הדוחו"ת הקיימים, ולבדוק אותן אחת אחת, מתוך הנחה שאם שלוש מצלמות שונות נמצאו בלתי תקינות בארבעה מקרים שונים, יכול להיות שמשהו כאן לא בסדר, או, כפי שצוטט במסיבת העיתונאים – "הנהגים הפכו ציניים עקב השימוש הבלתי הולם בגלאי המהירות המופרזת, אשר לא זאת בלבד שהתגלו, בחלק מן המקרים, כבלתי תקינים, אלא אף הוצבו במקומות בהם יספקו את ההכנסה הגדולה ביותר למשטרה המקומית."
(חכו, זה לא נגמר).
מה שאולי הכי מדהים הוא, שסקר שנערך קבע כי "הייתה תמיכה נרחבת בקרב הציבור לשימוש בגלאי המהירות כל עוד נעשה באלה שימוש תקין וכל עוד תוחזקו באופן שוטף". 

ובמאמר מוסגר לסיום - לאחר מסיבת העיתונאים, קרא ראש האופוזיציה לפיטוריו של שר המשטרה, מר אנדריי היירמייר, לא בגלל שמו המגוחך דווקא, אלא משום שעשה שימוש לרעה בסמכותו ואישר את הצבת גלאי המהירות במקומות הנ"ל.
מעניין מה הוא היה אומר אחרי יום שדה עם פקחי החניה של עיריית תל-אביב יפו, ובמיוחד אם היה מתמזל מזלו להיות נוכח באחד מאותם מבצעים מתואמים היטב של צביעת מפרץ חניה אפור ותמים שלא מפריע לאף אחד לאדום לבן בין לילה, ושליחת כל הפקחים בעיר לאותה הנקודה כדי לתפוס את כל אותם עברייני צמרת שחונים באותו המקום כבר שנים ולא שמו לב לתרגיל המבריק שהכינו להם, עאלק מטעמי "הפרעה לתנועה".

..בדרך לנימבין, התחנה הראשונה שלנו, אנחנו עוברים בכביש מתפתל במחוז טוויד, מדהים ביופיו. השעה מוקדמת, ואנחנו עוברים ליד "מאונט וורנינג", הר געש גבוה, קדום וכבוי. מדהים. לא חשבתי ש"ערפילי הבוקר התגלגלו במורדות ההרים" הוא יותר ממשפט בספר. מסתבר שיש דבר כזה באמת, והנשימה נעתקת כשרואים אותו.
כשהשמש הרצחנית מתחילה לזרוח קצת, אנחנו מודים למי שלא יהיה על צמרות העצים שצילן מכסה את הכביש המטריף והיפהפה הזה, עם החרקים שמחרישים את האוזניים בכל עיקול והציפורים שמזמרות מעלינו כל הזמן (לא, באמת. מזמרות. שלושה טונים ושני קולות. נשבע לכם). 

ואז אנחנו עוברים ליד דוכן קטן עם שלט "שני דולר, חמישה אבוקדו". נטוש לחלוטין. כלומר, אין שם אף אחד חי, בדוכן. אבוקדו דווקא יש, הרבה. אני צוחק לעצמי בקול. "הוא הלך לשירותים. שלא יגנבו לו".
אחד משותפי לנסיעה, אוסטרלי, מסתכל עלי במבט מוזר.
"מה זאת אומרת?"
"את האבוקדו. שלא יגנבו לו. הוא נעלם מהדוכן".
"מה, אתה חושב שהוא יושב שם כל היום? ומי יגדל את האבוקדו, אמא שלי?"
אנחנו עושים סיבוב וחוזרים לדוכן.יש שם תיבת עץ קטנה עם חריץ, לשלשל מטבעות ושטרות. נענוע מהיר מגלה שהיא מלאה, אם כי לא לגמרי. כולם מסתכלים בי מהצד כאילו נפלתי מהירח, לא מבינים למה אני ממשיך לדבר על כמה שזה לא ייאמן. ישראלים, נו.

הגענו לנימבין. נימבין, חייב להיאמר, היא מקום שנוי במחלוקת. בנימבין מותר לעשן סמים. ולגדל. ולמכור ברחוב. לא שזה כתוב איפשהו, אבל זה ככה, נו, אתם תעשו כאילו מה שאתם רוצים ואנחנו כאילו לא נראה וכאילו שלא יהיה בלגן. כאילו.וכן, יש שם תחנת משטרה. הם אחראים על לשמור על הסדר, כי לנימבין, בגלל שאין מקום אחר, מגיעים גם כל הנרקומנים האמיתיים, כי רק שם עוזבים אותם בשקט.
ומה שמדהים הוא, שלמרות שעם כל צעד שאתה עושה ברחוב מישהו מציע לך לקנות משהו, אתה לא מרגיש שאתה בשכונת מצוקה, או ברובע האורות האדומים.הסוחרים הם, ברובם, היפים מזדקנים שמגדלים בשקט את העשב שלהם. הנרקומנים יושבים בשקט בפינות הרחוב ולא מטרידים אף אחד.
יש מוזיאון משגע, בתי קפה עם ריחות של טבע וחנויות אומנות מקומית, ובאופן כללי המקום הוא עיר מקלט לצמחונים ולוחמי זכויות בעלי-חיים, לוחמי ירוקת וחופש, אנשים שאוהבים לקרוא לעצמם אנרכיסטים ונון-קונפורמיסטים (בדיוק כמו כל שאר הנון-קונפורמיסטים), והמון המון היפים אמיתיים, יחפים ולפעמים קצת מסריחים, עם שיער ארוך נורא, בכל מיני גילאים, בין אם תיירים שמתאהבים בעיירה הקטנה הזו, או מקומיים שפשוט לא מוצאים את עצמם באף מקום אחר.
האכסניה המקומית זכתה לתואר "האכסניה הכי טובה בניו סאות' ווילס" (כשמדובר במדינה שכוללת בתוכה גם עיר כמו סידני, יעד בינלאומי לא קטן, זה לא מעט), ופעם בשנה, בחגיגות המרדי-גראס, מתי שבסידני הגייז יוצאים לרחובות, בנימבין שולפים כל החוואים הגאים את השיח הכי יפה של השנה, וצועדים ברחוב עם סלינו על כתפינו, ג'ויינט ענקי בין השפתיים, (ראשינו בשחקים) גאים בדיוק כמו גאה בסידני, והשוטרים עומדים מהצד ומחייכים.

משם אנחנו ממשיכים צפון מזרחה, לביירון ביי.

אם נימבין היא מעוז ההיפים האמיתיים, ביירון ביי, הנקודה הכי מזרחית על המפה לפני ניו זילנד, הגבעה עם המגדלור הכי מפורסם בעולם, היא המקום אליו הולכים אלה שכבר התחילו לספר לכולם כמה שהם היפים, משמע, אלה שהם, נו, איך להגיד, היפים, אבל מסודרים כאלה, עם חשבון בנק כזה. לא שלמישהו שהוא לא כזה יש סיכוי לקנות בית בביירון ביי, שלא יהיו טעויות. קומונת ההיפים הזו גובה שכר דירה לא קטן בכלל.
אם קיימת סדנה, תורה ניו אייג'ית או מזרח-רחוקית שמישהו שמע עליה אי-פעם, תהיו בטוחים שבביירון ביי יש מישהו שמלמד אותה. אם יש הרכב אתני שדפק על תוף אי-פעם, תהיו בטוחים שכבר הייתה להם או תהיה להם הופעה במתנ"ס המקומי. בביירון ביי יש להיפים בית ענק מעץ על צלע ההר, הבנים שלהם גולשים עם דולפינים על גלשנים של בילבונג, והם לוגמים שמפניה משובחת על המרפסת מדי ערב כשהם מביטים על השקיעה והשחפים וחושבים לעצמם כמה טוב לא להיות תלוי בכסף ולהיות משוחרר מכבלי אנוש.
אחרי עוד עצירה קצרה עלינו על הכביש המהיר, והגענו לאחר כבוד למחוז חפצנו. פסטיבל העם וודפורד.
הכל מסודר. הכל נקי. רק בסוף חגיגות ליל ראש השנה החדשה, כשכולם מתפזרים חזרה לאוהלים לעשות אהבה כל השנה, מתבררת האמת – זה לא שיש להם המון כסף לפועלי ניקיון. פשוט, כל אחד שקם ועובר מקום, מבלי למצמץ, מרים כל פיסת אשפה שנותרה סביבו ומשליך אותה לפח.

בלוז וג'אז ודקלום שירה וסיפורי עם בליווי נבל ותוף, הולכים על קביים ולולייני טרפז לצלילי מוזיקה הודית, להטוטנים ורקדני אש, מנפחי זכוכית וכובעי גמדים ופיות, רקדניות בטן מישראל, להקת שבע שלנו – "איך יהיה שלום אם אין אהבה?!" צועק הסולן בעברית, וכל האוסטרלים צורחים ומניפים ידיים אל השמיים. מי צריך מילים כשיש קצב ושמחה ואהבה בלב - ליד אחד מבתי הקפה הצמחוניים, בינו לבין גריל ארגנטינאי, ישראלי אחד מוכר פלאפל (אמיתי!) עם רוטב סלסה חריף במקום סחוג, שאי אפשר להשיג כאן, מה נעשה.
בליל ראש השנה מסיבה ענקית. להקות קצב, דיג'רידו ודרבוקות ורגליים והרבה זיעה וצחוק ואושר, ותקליטנים וטראנס וריקודים מטורפים באמפיתיאטרון, על דשא לח, ואז...

 ארבע וחצי בבוקר...

טור ארוך של אנשים עולים אל הגבעה. פורשים שקי שינה ושמיכות, מוצאים סלעים נוחים ותוקעים מקלות קטורת בעשב. מישהו מדליק ג'ויינט, ומיד עוד חמישה מצטרפים אליו. חושך עם מעט מעט אפור בהיר בקצה, מעבר לאופק. במה מאולתרת מעץ. כפות רגליים יחפות מדשדשות באבק ומוצאות את מקומן. דממה.
ואז קול גברי גבוה, מלטף, נישא לחלל האוויר, בודד באפלה המתבהרת, מתוק. ועוד אחד מצטרף אליו. רכים, עולים ויורדים בשירה חרישית, בשפה לא מוכרת. ועוד אחד. האפור הבהיר הופך לתכול בלתי מורגש כמעט, עם איזה חצי גוון של וורוד.
ועוד אחד.ואז, כשכל חמשת הקולות נשמעים ברורים יחד, רכים וחזקים, זה קורה. קרן אחת של שמש בוצעת את התכלת מעבר לאופק, ישר לעיניים.

הקולות דוממים.

...נשבע לכם, כל דבר קטן ולבן עבר לי בראש חוץ מזה. ניחשתי ביצה קשה, ניחשתי נעל של תינוק, ניחשתי חתול קטן ולבן (אלוהים יודע למה. החתולים היחידים שמסתובבים כאן ברחוב, וגם אלה נדירים, הם כאלה שגרפילד נראה בכושר של מייק טייסון לידם. כאלה שאף צער בעלי חיים לא יחשוב לשנייה שאולי הם לא של מישהו, אפילו אם הקולר עור תפר כפול נלקח בטעות באותו היום לניקוי יבש. כאלה שהג'ינג'ים בלי העין של תל-אביב יפו היו מבצעים בהם מעשי סדום בתורות מאחורי הפחים אם מישהו היה מוריד אותם בשכונה בטעות) – רק כוס חד-פעמית לא עברה לי בראש בכלל
אחר כך, במהלך היום, תהיתי לעצמי למה לעזאזל לקח לי כל כך הרבה זמן לזהות את העב"מ. זה לא שהמשקפיים היו מלוכלכות יותר מהרגיל, וזה לא שהייתי על יותר סמים מהרגיל באותו הבוקר.
ואז ירד לי פתאום האסימון, וכמה שזה היה פשוט ככה זה הכניס אותי לשוק. פשוט כבר קרוב לשנה שלא ראיתי כוס חד-פעמית זרוקה ברחוב.

אתם קולטים? התרגלה לי העין. שכחתי מה זה.

בטח יצא לכם פעם, כשהגעתם לחו"ל, למקום שבו הזבל לא מתגלגל ברחוב בפעם הראשונה, שזה יכה בכם, נכון? "אקסקיוז מי," אנחנו אומרים לאיש עם המדים ליד הדלתות, "איפה פה יוצאים מהשדה תעופה?" "אתם ברחוב, אדוני," הוא אומר לנו ופותח דלת צהובה. "צריכים מונית?"
ורק אז אנחנו קולטים שהרצפה הנקייה הזו שאנחנו דורכים עליה היא בעצם רחוב ולא טרמינל.
כשהזמן עובר, מתרגלים לזה, ואז, כשחוזרים לארץ, בערך במעבר מהדרכונים למגרש חניה, אחרי הפח הראשון שעולה על גדותיו, הרעש והריח מתחילים לחלחל חזרה, אנחנו נזכרים איפה אנחנו, ועם הזמן הזיכרון הופך להיות זיכרון כזה, רחוק כזה.
אבל אם אתה חי בתוך זה, מסתבר (לא ידעתי, בחיי!), שמתרגלים. ולא רק לזה לא שמתי לב.
כמו שלא שמתי לב שהפסקתי לכבות סיגריות ברחוב. כמו שלא שמתי לב שיש פחים עם מאפרות לכבות בהן סיגריות בכל פינה.
כמו שלא שמתי לב שהתחלתי לחייך לשוטרים באינסטינקט, ולפעמים (אבל רק אם אני ממש זריז) עוד לפני שהם מספיקים לחייך אליי.
כמו שלא שמתי לב שהפסקתי לקפוץ כשאני שומע רעש חזק בחוץ. זה תמיד יהיה רעם, צמיג שהתפוצץ או משהו שנפל.
כמו שלא שמתי לב שהתחלתי לעבור למסלול של הפניה שלי ארבעה צמתים לפני, יחד עם כולם.
כמו שלא שמתי לב שמעבר חציה הוא כמעט המשך טבעי של המדרכה, ושאין סיכוי שמישהו ייסע עליו כשאני מראה סימנים של חושב על אולי לחצות בשעה הקרובה.
על כל הדברים האלה הייתי צריך לחשוב כדי לשים לב אליהם. התרגלתי.

הדבר היחיד ששמתי לב אליו מבלי להתרכז היה השבוע. וזה משהו שבאופן מזעזע, ההשפעה שלו עלי, לרגע אחד קטן, עשתה לי טוב על הנשמה. אל תכעסו עלי יותר מדי. זה אגואיסטי לגמרי, וזה מגעיל וזה שפל, אבל זה נכון.
גיליתי שכשאני שומע שהיה פיגוע בישראל אני מזדעזע, ונהיה לי רע, ובא לי לבכות.
ממש כמו פעם.
ממש כמו כשהייתי ילד.
לפני שהתרגלתי.

...קבוצות הורים ומורים זועמות קראו תגר על ראש הממשלה ג'וני (בוי) הווארד ודרשו ממנו לגבות את טענתו לפיה בתי-הספר הממשלתיים מאבדים תלמידים עקב היותם פוליטיקלי-קורקט מדיי.
מר הווארד כונה סנוב צר-מוחין ואליטיסט (!) לאחר שאמר כי ההורים מוציאים את ילדיהם מבתי-הספר הציבוריים מכיוון שבתי-הספר ואיגודי המורים "אינם עולים בקו אחד" עם הערכים הקהילתיים.
(תרגום – ההורים אומרים שאין להם שום בעיה עם משרד החינוך, תודה רבה, דבר בשם עצמך, ושהילד שלך ילך לבית-ספר פרטי, לא שלי).

מנהל בית-בושת יוקרתי בסידני מתאר איך גילוי גופה בפח האשפה שנמצא בשימוש המוסד "הכניס להלם" והטריד את הצוות ממנוחתם.
דובר(!!!) בית הבושת מסר שגילה על קיום הגופה בעת שפועל האשפה דפק על הדלת ואמר שיש גופה בפח האשפה. זה הולך ככה -
"אז יצאתי והסתכלתי והזדעזעתי."
אחר כך הוא מספר שוב על כמה שהצוות היה מזועזע.
"זה מזעזע. אנחנו מזועזעים," הוא אומר.
גם אני. מזל שהזנות חוקית ויש מי שיזדעזע.
("בוריס... יש גופה בפח."
"בפח? למה בפח? תגיד לו בירקון אמרתי, לא בפח. ותפוצץ אותו קצת, שאם ימצאו שוטרים לא ידעו מי זה זה. ככה קל מדי מזהה.")

 והכי מצחיק – איך יודעים מתי תהיינה בחירות? או, בבקשה –
"במהלך מילוי תפקידו כפרשן אורח בשידור החי של משחק קריקט עבור רשת ABC, נשאל ראש הממשלה על ידי הפרשן הנוסף באולפן, הודי במוצאו, האם יהיה זמין לצפות בעוד קצת קריקט בחודש אוקטובר, בו אמורה אוסטרליה לשחק בהודו. מר הווארד ענה: 'המממ, באוקטובר נראה. יכול להיות שאני עושה משהו באוקטובר.'"
מסתבר (לא, באמת!) שזה אומר שאולי תהיינה בחירות בנובמבר.
חי חי חי. איזה מגניב. אולי נובמבר, אולי אוקטובר, אולי בשנה הבאה. למי אכפת בעצם?
וזה נכון. לאף אחד כאן לא אכפת ממש מתי יהיו בחירות. (הם יגידו לכם אחרת, אבל יחליפו ערוץ כי יש קריקט).
וגם לא ממש אכפת להם מי ייבחר.
וגם לא ממש אכפת להם מי יהיו המועמדים.
למה?
כי ימשיך להיות טוב. זה בסדר.  באמת. אפשר לישון בשקט.

על פוסטר ענקי סיפרה שרה מסידני לכל מי שהסכים לקרוא על קרם להעצמת האורגזמה הנשית וש"היא לא מאמינה שהחומר הזה חוקי", חבורה של סינים עיסו את גבם וכתפיהם העייפות של העוברים והשבים, ואנחנו נעצרנו ליד מופע סאדו-מאזו שנערך באמצע המעבר הראשי.