...בפעם הראשונה שניסיתי לרדת לריצה קצרה על שפת הים בלי נעלי ההתעמלות (כי נהיה חם לאללה), התחלתי בהליכה מהירה לאורך המדרכה הקרירה (בצל, מה?), פיזזתי בזהירות אל האספלט האפרפר שהתגלה גם הוא כמעט חם מדי אבל לא ממש, חייכתי חיוך רחב וזינקתי אל חיקו המלטף של הדשא הירקרק, שעליו הירקרקים טמנו בחובם כדורי קוצים שהיו ירקרקים רק קצת פחות ממה שהם היו חדים.

התרוממתי באוויר על רגל אחת ואז על השנייה כמו ברישניקוב על הקרח, הודעתי לכל מי שהיה באזור בקול רם ונישא מאיפה אני (או לפחות מאיזה אזור גיאוגרפי, אני לא משוכנע שהייתה שם יותר מדי עברית), ועברתי לקצות האצבעות ולקללות חרישיות יותר עד שהגעתי לחול החם. 

זהיר הפעם, טופפתי מעדנות אל קו המים, איפה שהחול רטוב והדוק ונוח יותר לריצה, נשמתי עמוקות והתחלתי לרוץ. הרגיש לי נהדר בלי הנעליים. הרגשתי את החול קולט את זעזועי הריצה, לח וקריר, את המים מלחכים את קרסוליי והופכים אותו רטוב וצמיגי, את הנשימה המאומצת בריאות, את הזיעה על המצח, את הלב ההולם...ואז קלטתי פתאום שלמרות שמים כבר לא מלחכים את קרסוליי, החול מרגיש עדיין צמיגי מאוד.  

מבט קצר למטה גילה שכבר קרוב לחמש דקות אני רץ על מרבד יפהפה, מבריק וחלקלק של מדוזות מיניאטוריות ושקופות שנסחפו לחוף עם הגיאות, שבאה והלכה לה. 

בלעתי את הרוק ושברתי לאט לאט ימינה, אל החול הרך וחזרה אל הדשא. נתתי מנוח לברכיי הרועדות וצנחתי למצב ישיבה אחרי שווידאתי שאין קוצים תחתיי. פחד אלוהים היבשת הזו.

)מבריסביין וצפונה, אגב, אסור אפילו להתקרב לים, כי המדוזות שם מצוידות בארס שיכול להרוג אדם במהירות אדירה).

ושלא תחשבו לרגע שההליכה השלווה הזו שלי על מרבד המדוזות באה לי טבעי. לפני שנתיים הייתי נכנס לרעידות שלא היו מביישות נרקומן בקריז, קופא על מקומי או נופל ישר לזרועותיהן הריריות של בנות הזונה השקפקפות. כשהגעתי לכאן, שתבינו, פחדתי מג'וקים. ג'וק היה לדידי התגלמות כל הסיוטים שבעולם. היום אני חולף על פניהם בחיוך רחום ומזיז את הראש כדי לאפשר לעכביש הצייד הענק שבנה טירה מעל השער שלי לרדת עליהם כמו ספיידרמן על חבורת אנסים קבוצתיים. 

בעוד אני מסדיר את נשימתי ומצטנן קמעה על הדשא, נזכרתי בפעם הראשונה שישנתי כאן אצל חבר שגר בבית על הנהר. החצר האחורית שלו מצוידת במדרגות עץ שיורדות ישר אל המים, ואני, עם ג'טלאג עצבני, התפשטתי לתומי לפנות בוקר ודידיתי למטה לשחייה קצרה. הוא עצר אותי בצרחה שגירשה את כל השחפים מהמזח, ישירות מחלון המטבח.

מסתבר שאף אחד לא נכנס לשחות בנהרות כאן, כי הכרישים שאיבדו את דרכם ולא מצליחים לחזור לים הופכים רעבים מאד אחרי שהם מחסלים את כל הדגים בנהר. חשבתי שהוא צוחק. הוא לא צחק. 

"אח!!!"

קפצתי על רגליי כנשוך נחש, ולא בכדי. בעוד אני שקוע בשרעפיי, הכיש אותי משהו. זה כאב כמו ששום דבר לא כאב לי בחיים. חשבתי שאני הולך למות. הבטתי למטה ברעד, מחפש את המפלצת שפלשתי לטריטוריה שלה, וגיליתי נמלה שנופפה לעברי בעצבנות במחושיה. קטנה דווקא, אבל אדומה, אלא מה?

עם בוא הקיץ מתמלאות החצרות האחוריות כאן בקרפדות גדולות ומציקות. אם התמזל מזלו של מישהו והתגלגלו לו זכר ונקבה לחצר (דהיינו, מושבה שלמה בתוך שבועיים שלושה), הוא צפוי להניח את ראשו על יצועו מדי ערב לצלילי מקהלה עליזה של קרקרנים מבסוטים מתחת לחלון.

כדי להיפטר מהם אפשר פשוט להרים אותם ולזרוק למקום אחר, תגידו. בטוח יש איזה חור בבוש האוסטרלי בו הם יהיו מאושרים לנצח, איזו מושבת קרפדות עם כובעי קרוקודיל דנדי שבה יוכלו לקרקר כאוות נפשם. נכון?

נכון. רק שאם תרימו את גדי קרפדי אתם צפויים לפריחה רצחנית בת חודש בכל הגוף, וזה רק בתנאי שאתם לא אלרגיים. ילדים מתים מזה.

ספורט לאומי מקובל כאן הוא לצאת לחצר האחורית עם כמה בירות ומקלות גולף בגדלים שונים, ולהעביר את הבוקר בצעקות "פור!" עד שהחצר נקייה מקרקרנים. 

האמת היא שזה לא מצחיק. הטבע כאן פראי לאללה. מי שהולך לחפש צדפים וסרטנים על שפת הים צפוי להרבה יותר מצביטה קטנה בתחת מאיזה שרימפ תועה. תוכניות הטלוויזיה מסבירות את ההבדלים בין פטריות ארסיות ופטריות הזיה, בין צדפי מאכל וצדפים בעלי ארס משתק פילים, איך לא מרימים מדוזות, מה עושים אם נצמד לך כריש לרגל כשאתה שוחה, (דווקא יש מה לעשות, תתפלאו!) וכל ילד, אלא אם הוא ממש עירוני מלידה, יודע עם איזה נחשים מתעסקים ועם איזה לא. אפילו העצים נראים כאן חיים. לא יודע איך להסביר את זה. לכל עץ יש פרצוף, כל ענף עם אישיות. כל שיח נראה כמו משהו מכוכב לכת אחר. 

אה, והזבובים כאן נושכים. בחיי. עם השיניים. 

כשהלכתי לווטרינר עם חתולתי החדשה, לפני כשבועיים, שאלתי אותו אם יש איזו מניעה לאפשר לה לטייל בחוץ. אולי העירייה עושה כאן מבצעי חיסול חתולים המוניים, כמו בישראל?

"מה פתאום! שום מניעה." הוא הניד בראשו. "אלא אם אתה גר ליד נהר."

פחדתי לשאול. בסוף שאלתי בכל זאת. "אתה חושב שהיא תטבע?"

"לא, איזה תטבע," הוא צחק, "חתולים לא מתקרבים למים. אבל יש איזה דג קטן ואפור כזה ששוחה כאן בנהרות. אם היא אוכלת אותו אתה תיאלץ לקנות חתול חדש."

...בפעם הראשונה, לדוגמא, בה ניגשתי לקנות צנצנת מלפפונים חמוצים בסופרמרקט המקומי, נתקפתי צמרמורות לנגד המראה המרהיב שנגלה לעיניי במעבר מספר שמונה. על שלושה מדפים רחבים ונישאים התנוססו להן צנצנות בצורות ובגדלים שונים של חמוצים שרואים רק בסרטים – שמנמנים כאלה, בצבע ירוק עמוק כזה, בקבוקי כזה, עם בליטות של גרגרי מלח או מה שלא יהיה, צפים להם מעדנות במים אפרפרים ירקרקים שעל פניהם שטים בשלווה סטואית גבעולי שמיר, שיני שום ושאר ירקות, בקיצור – חמוצים כמו שהייתי רגיל לראות רק בכיכר המדינה בחמישה עשר ₪ לחמוץ, מונחים בסלסלת קש כשלצידם בריסטולים צבעוניים עליהם כתוב (בכתב יד, אלא מה?) "החמוצים האורגנים הכפריים של גילי וצילי ממושב "קסם" שבגליל העליון", כיסוי בד משובץ קשור בפשתן...אתם יודעים, נו. חמוצים לאניני טעם. רק שכאן, מסתבר, זה בזיל הזול ונחשב לסטנדרט. מי היה מאמין!

שמח וטוב לב השלכתי לעגלה את אחת הצנצנות היותר יקרות, ובשנייה שדלת הבית נטרקה מאחוריי הכנתי לעצמי סנדביץ' עסיסי עם ירקות, חמוצים וגבינה צהובה, נגסתי בו בתאווה חושקת, ירקתי לכיור וזרקתי את השארית לפח. 

מסתבר שהחמוצים כאן לא חמוצים. הם מתוקים. 

וגם המיונז. 

גם אמא שלי, כשהגיעה לכאן, לא ידעה את זה, אני מצידי שכחתי ליידע אותה מראש, וכך יצא שכעשרים בני תשחורת רעבים שהסבו לשולחן בליל הסדר האחרון בקהילה המקומית ביצעו ריקוד רב-משתתפים של מזיגת סלט תפוחי אדמה עם מיונז מתוק ומלפפונים חמוצים/מתוקים לצלחותיהם, העמסה אל הכף, הכנסה אל הלוע, גלגול הלשון והעיניים, שליחת היד אל המפית, יריקה חשאית והנחה אגבית, בביצוע מתואם להפליא שלא היה מבייש את נבחרת השחייה האומנותית האולימפית של סין. 

מה לעזאזל עבר בראשו של מי שאמר בפעם הראשונה "בואו ננסה מיונז מתוק", מישהו יכול להסביר לי?

איזו ילדות עברה על מהנדס המזון שהמציא את המלפפונים החמוצים המתוקים? 

לאלוהים, כאמור הפתרונות, וביניהם היא בטח מחביאה גם את הפתרון למשוואת ההמבורגר האוסטרלי המסורתי, משוואה באינספור נעלמים, ששניים מהם הם מיודעינו המתוקים הנ"ל ואחד אחר, עתיק יומין ומסתורי לא פחות, הוא פרוסה עבה ונוטפת דם של סלק משומר שחייב, אבל פשוט חייב להיות מוכנס אחר כבוד לכל המבורגר שלא הספקתם לצעוק עליו "חדל סלק!" לפני שהוא עזב את המטבח.

עם הזמן לומדים שכדי לאכול טוב באוסטרליה, חייבים לעשות כמו הרומאים ולשחק אותה אתני. אוכל סיני, יפני, הודי, אינדונזי ותורכי יש כאן למכביר, ברמה לא רעה בכלל, והתייר הממוצע יכול להעביר את זמנו שנים ארוכות בין סושי לצ'יקן טיקה, בין בקלווה ואגרול, ולקנח (כמעט כמו בבית!) בלאפה תורכית או לבנונית דקיקה עם בורגול טרי וכדורי פלאפל בסגנון מצרי שלרגע כמעט וגורמים לך לחשוב שאולי אתה בעצם במקום אחר, אבל רק כמעט.

כך חייתי לי בשנה האחרונה, כמו ישראלים רבים שהגיעו לכאן, מן הסתם, כשאני משלים, אט-אט, עם מר גורלי, אוכל רק את מה שאפשר ורק לא אוסטרלי ומתהפך על יצועי בלילות כשלנגד מוחי הקודח יוצאים להם במחולות, זוגות זוגות, בורקס עם ביצה, זאב עם כבש, חומוס פטריות עם גבינה לבנה תשע אחוז, כשפיתה אמיתית, רכה וספוגית, מנגנת להם וואלס רך וחרישי מלמעלה, הרחק הרחק מהישג ידי הפרושות לעומתם בדממה אילמת המפצירה לשווא... 

ואז זה קרה. כרעם בצהרי יום בהיר, כיורה המבושש להגיע וניתך, סוף כל סוף, על שדות יבשים ועל שפתיים צמאות, חרבות, הגיע אלינו מיכאל.
ישירות מחוף בונדי שבסידני, מעוז הישראלים האוסטרלים, עם רקורד מרשים של מסעדנות לבונטינית אסלית, בהדר רב ולאחר כבוד, בידו הפיתה ובמערכתו הריטה, והנה יש חומוסיה ישראלית אמיתית גם בחוף הזהב, קווינסלנד, ובא לציון גואל, הרחק הרחק מציון.

ואיזה חומוס, רבותיי...לא בחיקוי תורכי עלוב מדובר. לא עוד מיונז מתוק וסלק סורר. הנה גם לנו יש פלאפל, שווארמה, מעורב ירושלמי מקומי מעודכן, וסלט אמיתי, קצוץ דק דק, עם שמן זית, לימון וכוסברה... 

תסלחו לי רגע. יש לי פערים להשלים.  

(מוקדש בהכרת תודה ואהבה אינסופית למיכאל, "מלך הפלאפל" היחיד והבלתי מעורער של חוף הזהב, קווינסלנד, אוסטרליה).