גשר סידני עמוס ב15,000 רצים

מי שמכיר אותי יודע שאני בחור שאפתן שמציב לו מטרות מידי יום, הוא גם יודע שאני אוהב את החיים הטובים הכוללים בין היתר בילויים עד השעות המוקדמות של הבוקר.
שתי תכונות אלו התנגשו במטרה השאפתנית של מרתון סידני בזמן תקופת הלימודים לתואר שני במלבורן. 15,000 משתתפים באירוע הריצה הגדול באוסטרליה , בעיר כמו סידני עשו את העבודה.

3 חודשים לפני האירוע, אני עוד מעשן חצי קופסא וחוגג באינסוף מסיבות בסיומו של הקיץ האוסטרלי. קניתי ספר ריצה, נרשמתי לאירוע והודעתי לכולם שאני ירוץ בספטמבר (כדי שאני לא אוכל לסגת...)

עכשיו איך לעזאזל מפסיקים לעשן, במיוחד בזמן היציאות בסוף השבוע...
או שאלה יותר טובה... איך רצים מוקדם בבוקר לאחר בילוי רווי אלכוהול....
ואז מישהו למעלה החליט שאני לא ירוץ מרתון, זה התחיל בפציעה טורדנית ברגל חודשיים לפני האירוע, אז עברתי לשחייה עד יחלוף כאב. ואז הפסקתי לשמוע באוזן שמאל בעקבות זיהום המים בבריכה.
ההתפרקות הטוטלית המשיכה עם כאבי שיניים ועוד כמה מאות דולרים לסתימות וטיפולי שורש.

חוץ מנזקים גופנים ההוא שלמעלה החליט לשלוח מישהו שיפרוץ לי לאוטו ויגנוב לי את נעלי הריצה. המוזר הוא שכל שאר החפצים כולל מערכת הרדיו נשארו במקומם ורק נעלי הריצה, מלאות הבוץ נגנבו. (אפילו בלי לבדוק את מידת הנעליים...)

שבוע לפני המרתון גם כיבסתי את ווקמן הריצה האהוב שלי בטעות. והעובדה שהטיסה לסידני הייתה ב 11 לספטמבר, תאריך מצוין לטיסה לכל הדעות, הייתה צריכה להדליק אצלי נורה אדומה.
בסוף יצא מישמש של בילויים וריצות ואני מוצא את עצמי, יום לפני מרתון סידני, כשבאמתחתי ריצה ארוכה אחת ל-28 ק"מ וחודש של אי-פעילות בגלל פציעה ברגל.

יום שבת ביום שבת בבוקר, אני טס לסידני כאשר יום למחרת אני אמור לקום ב-4 בבוקר לארוחת בוקר מוקדמת לפני המרתון, ועל כן היום המתוכנן אמור להיות רגוע עם הרבה שעות שינה. בפועל, יום שבת הוא מרתון בפני עצמו, כשאני וחברתי היקרה נהנים מכל שנייה מהעיר הקסומה הזאת. זה התחיל בהליכה רגלית בעיר והסתיים בבילוי עם 4 בירות וג'וני בלק, כאשר אני ניזון מפיצה עסיסית נוטפת שומן במקום מאכל עשיר בפחמימות (בלתי אפשרי להתנגד לריח). רק באזור 12 אני הולך לישון עם כאבי רגליים ויבלות, כשבהחלטה גאונית אני מבטל את ארוחת הבוקר ומחליט לקום מאוחר ביום המרתון.

יום ראשון
אני קם ב 6 בבוקר כשהזינוק ב7, שותה 4 משקאות אנרגיה כדי להתעורר ומגיע למקום 2 דקות לפני הזינוק. כמובן ששכחנו את המצלמה, אבל יפנית התנדבה לצלם אינספור תמונות כראוי לסטיגמה המקובלת. לא הספקתי להתמתח ואני מתחיל לרוץ בזרם אנשים אינסופי לכיוון הגשר המפורסם שמחבר את שני קצוות העיר. כבר בהתחלה נופלים לי כל חטיפי האנרגיה לאחר חיבור לקוי למכנסי הריצה, אבל אני מצליח להציל אחד ולהמשיך בריצה.

הסיום..מתקשה להתכופף

לאחר חציית הגשר ברוח עזה שמעיפה לי את הכובע, אני מוצא את עצמי במרכז העיר מחייך למראה האנשים שבידוק סיימו לילה של בילויים, תוהה איך השתנתי בזמן כל כך קצר. בק"מ ה-20 אני בקצב טוב של שעה ו 37 דקות כשמלפניי יפני חביב שמגן עלי מפני הרוח וברקע אגמים וירוק אינסופי בפארק המרכזי של סידני. ואז התחילו הרגליים לכאוב...ניסתי כל מיני מדיטציות ריצה ללא הועיל, עדיין ממשיך לכאוב, האטתי את הקצב והצטרפתי לבחור בן 70 שרץ את המרתון ה-52 שלו מה שבהחלט עזר בטווח הקצר . בק"מ ה-30 אני חוצה את הגשר השלישי ומתחיל עליות מטורפות לכיוון העיר (ואני לתומי חשבתי שסידני שטוחה). בזמן הזה כבר התחלתי חצי ללכת-חצי לרוץ כשבראשי אני סופר את הקילומטרים שנותרו. בק"מ ה-40, למראה בית האופרה וקו הסיום, אני מצטרף לבחור אוסטרלי עם חוטיני ופאה בלונדינית ואנו פותחים בתחרות פנימית בה אני מסיים בניצחון על מיס יוניברס בהפרש של כמה שניות.

הסיום, מקום 701 מתוך קרוב ל 2000 משתתפים במרתון המלא , 4 שעות ו 4 דקות.

אבל רגע...המרתון עוד לא הסתיים, השעה רק 11 בבוקר והטיסה ב-5. אני רץ עם החברה לקחת מעבורת מאוחרת לחוף של מנלי בה אני זוכה סוף סוף למנוחה על חוף הים המדהים ובהמבורגר עסיסי למילוי הקיבה.
וכמובן אי אפשר בלי עוד ריצה קטנה בשדה התעופה כדי לא לאחר לטיסה...
לבסוף הערב מסתיים במסיבת יום הולדת מאוחרת במלבורן והרמת כוסית להתחלתה של תקופה חדשה.

התפרסם לראשונה בשוונג.